שחרור האחזות



ברגע של ויתור שחררתי את תנועת הלפיתה וכל מה שלא היה אמיתי נשמט, אז יכולתי להתגלות בפני אלוהים ואדם בדיוק כמו שאני וניסים החלו לקרות

כשאני לא נאחזת בדברים - כלום לא שלי והכול שלי

לא יכולה להיזכר מתי היה הרגע בו ויתרתי על ההיאחזות.
זה היה לאחר הרבה שנות חיים של נגיעה בקצוות הכי קיצוניים של היצמדות. זמנים של קנאה, רכושנות ואחיזה בכל מה שחשבתי ששלי.
נעתי קדימה מתוך ידיעה שכל מה שממש ארצה, ביכולתי להשיג.

רציתי לכבוש כל אתגר בלתי אפשרי, רק בשביל לאחוז בו, להראות לעולם שגם היעד הזה בידי. עברתי דרך קירות, בחלקם נכנסתי חזיתית, עשיתי הכול בכדי להשיג מה שחשבתי שראוי שיהיה שלי, ברשותי, או ברזומה שלי.

בזמנים ההם לא הייתה לי בחירה בין מה אני רוצה להרגיש ומה לא. הייתי בהימנעות מעולמות עמוקים של רגש, מתוך פחד לגלות בהם אזורי חולשה שעלולים למוטט את כל המסכה שעטיתי.

הגדרתי את עצמי כסומכת רק על עצמי, אבל לא סמכתי על עצמי מספיק בכדי לאפשר לדברים לחדור אליי, לעבור דרכי, ואולי בכך לשנות אותי. בעיקר כי אני עצמי לא ידעתי מה באמת יש בי. הגרעין האמיתי היה מוסתר גם בפניי.

מתוך כך, נזהרתי ממצבי חוסר שליטה, בכדי שלא תתרופף תנועת הלפיתה, אף לא לרגע, שכן, אז עלול היה להישמט כל מה שמוחזק, ומה שבתוכי עלול היה להיחשף.

המאמר מופיע במקור גם כאן

המאמר פורסם גם כאן »